ולסיום, שני סיפורי ערש (למבוגרים בלבד):

בלילי קיץ

י"ח ברנר

א

הילדה מתייפחת ומשמיעה קול בוכים –

והיא, אישה בעלת פנים זועפים, בלים ומרירים ועיניים דואבות ודומעות, שמתחתן גומות-תכלת, עומדת למעצבה על יד העריסה, מנענעת אותה, מנעימה זמירות בלחש ומדברת רכות וקשות על לב בתה, בת השָנה, כי תישן –

הנה כאב לב! הילדה יָשנה זה לא כבר כראוי כי כל הלילה נדדה שנתה מעיניה בצבות לה מעט הבטן, - והנה התפרץ הביתה פתאום הוא, "המזיק" ההולך-בטל, לבקש את זנב דג-המלוח בהדי לחמא – זולל וסובא! – ואף כי, אמנם, אחרי שבעו מהלומות וקללות למדי, יצוא יצא החוצה במחולות ורננים, אך את התינוקת העיר בטענותיו וצעקותיו. לשון-בלעם!

– אבי שבשמים! – מתפרץ קול-תרעומת מקירות הלב הרַגז – מדוע לא תישני, נשמתי? מה לך, חייתי? מה יכאב לך? הבטן? הבטן?... נו, ישני, ישני – אוי, הילדה חולה… – ישני, עלובתי, לא אוסיף להכות… אַ – אַ – אַה! ת – חת ערי-סתה של חַה – יה' – לי"… ריבון העולמים, מה לי לעשות? מה היא דורשת ממני? החלב אשר בשדי הצוֹמקים? השומעת את? אסוני, צרתי, הוותי, ישני!!... ישני! – אני מצווה עליך…

הקול הרפה נחבא רגע –

– אַ – אַ – אַה! – מתעודדת האם – ישני, חמדת נפשי… " עו-מ-דת עז לב-נה". ישני, חיה'לי… עלי לכלות את המלאכה, בתי –

ולכלות את המלאכה של העלמה סיגנצין, באמנה, דרוש כמו לחיות ממש! התופרת החולקת לה עבודה בסוד העידה בה, למען השם, שתשלים את השמלה עד יום המחרת, אם חפצה פרנסה היא לימים הבאים. נחוץ לעבוד כל הלילה…



כי הנה בשלושת הימים, ימי מחלתה, לא נעשתה המלאכה כלל, ובני הבית הן לא התענו בימים האלה, ויאכלו וישתו, ויסיקו את התנור דבר יום ביומו – ומהיכן? התמצא להם משכורת אחרת אם לא ממַחטה? שכר הכרם, כביכול, אשר חכר ירוחם-ברוך אישה בשנה הזאת, עוד לא נראה לעת-עתה, מלבד מעט הפּירות שהוא מביא עמו תמיד בחזירתו, לחדוות לב כל בני-הבית; ולהבא – מי יודע! אשתקד לא היתה פרנסה כלל, ובכל ימות החורף לא הכניס אף אגורה אחת…

היא כופפת את ראשה, מסתכּלת בילדתה ובאה לידי החלטה, כי ישנה היא. אבן כבדה מתגוללת אט-אט מעל לבה הנמק.

בזהירות רבה היא סרה מעל העריסה ויושבת על יד המכונה.

היא כולה תפילה: יהי רצון שתישן הילדה ולא תפריעה מעבודתה!

הילדה – הרי זו צעקנית ורגזנית; כל חשבון לא תדע: יומם לא תניח לעשות מלאכה ובלילה – לנוח. היא ממררת את החיים…

*

דממת-ליל, המלאה תוגת-עולמים ואשר תמיד כאילו תצפה לאיזה דבר-סתר, כיסתה את ראש החייטה וכל אשר מסביב לה… רחל, הבת הצעירה, ושני נערי ה"תלמוד-תורה" עודם ברחוב בתוך כל המתהלכים והמטיילים לרוח ליל-הקיץ הנעים; העלם הבכור, העובד בבית-החרושת, כבר ישן הוא, כי עליו לקום מחר בשעה החמישית, וזה שעה לשובו; השכן הרווק, המורה, התגורר בחדר השני הקטן, הלך לדרכו ולא יפריע את הדומיה בקריאתו. –

אך הנה היא דוחקת ברגלה על מדרכת המכונה, והאופנים מתגלגלים ומשמיעים קול שריקה.

נשימותיה תכופות; העבודה נראית לה היום קשה מבשאר הימים, ובלבה צללי-הרהורים על דבר הנסיבה אשר בזה: אם השעה המאוחרה בלילה, או חולשתה, אשר לא סרה עוד מעליה לגמרי.

זה רק יומיים לקומה מערש דווי להתהלך בבית.

מבלי משים פנתה לאחוריה. נדמה היה, שבתנועה זו כמו תקרא להעיד במחלתה את העזובה הרבה, אשר בכל פינה, בכל זווית, את הרפיון ואי-הסדרים הניכרים, את הרצפה השחורה מבוץ, את האוויר הנרקב, את קורי-העכביש המכסים את התקרה השחוחה, את החלונות הצרים והמגואלים, את הקדֵרות המוחלדות וכל הכלים המלאים זוהמה, לאות, כי לא שוטפו במים זה כמה.

רגילה היא בחוליים ומכאובים; מחלות קלות כעין כאב הראש דקירות בחזה ובצלעות יפקדוה לעתים היותר קרובות ורשמיהן לא יעזבוה אף רגע. "כי בן האדם הלא איננו לא מלאך ולא שרף וגם לא בהמת הארץ". לאכול "קדחת", להיות תדיר באוויר מחניק ומלא דחקות ורפש ולעבוד שש עשרה שעות במעת-לעת – אי אפשר שלא להיות חולה. ואולם כשהיסורים החביבים באים בימות החורף, אז, אם כי הקור, הדחק והמרירות, שבימים האפלים והקצרים ובלילות השוממים והארוכים, יתוספו עליהם – הנה לעומת זה ירוחם ברוך אז בבית ויש למי להתעסק במחלתה, להבהיל את הרופא, לרוץ אל המלחש, להביא סמים; אגב, כשהוא כאן, בפניו, מורגש איזה מין הנאה מיוחדה גם בגניחות… לא כן בקיץ: הוא איננו, רחל טרודה בצרתה היא לשאת את משא כל הבית, והיא מתמרמרת ומתרגזת, ואל אמה לא תשים לב; הילדים הנבערים מייללים ומתנפלים על האם, השקועה בדאבה, במשיכות ובתביעות; התינוק מתמוגג בבכי קורע לב…

– ובכל אלה – שגורה בפיה מעין הלצה – נעימים הם ימי המחלה… טובים מאוד… אך טובים מהם אלף פעמים – הימים שאחר המחלה…

כל החֵמה אשר בלבבה תחול אז על ראש הילדים, כל זעמה האיום היא שופכת עליהם. בשארית כוחותיה תפליא מכותיהם. בייחוד היא "הורגת" – את ה"מזיק". את שאר הילדים היא מרחמת מעט: שמואל'יק הוא חלש, לישראל-נוח'קה חטוטרת קטנה, היותר קטנים גם הם חולנים, מבטם מלא בושת וחרדה ועיניהם נטויות לארץ, פניהם מפיקים כסילות וכאוב מארץ קולם… לא כן הוא: שנאה עזה וקנאית היא שונאתו. בשעת כעסה… הוא חי, עליז, שובב!...

והיה יש אשר היא הולמת את ה"גזלנים והרוצחים" – תבואנה עליהם ארבע מיתות! – בדממה עצורה; אבל יש גם אשר פיה מלא באותה שעה טענות-טענות: וכי אינם רואים, כי כל האוכל לא תאכל היא לבדה? הוי, מה תוכל היא להושיע להם? האינם יודעים, שאין מה לתת "לסכור את בית-בליעתם"? למה להם, אפוא, למוץ דמיה לאט לאט? ייקחו ויאכלו את בשרה ואת דמה – אבל עד גמירא… בפעם אחת…

ומליצות תדבר לשונה, כשהיא מתעוררת לפעמים לתאר איך נגדע שורש חייה, איך נהיתה לחולה מסוכנה, לגל של עצמות; מעניינת, מאוד מעניינת, היא השתפכותה, בהחילה גם לייעץ את "ילדיה היקרים" להיטיב עמה, לקחתה ולאכלה חיים…

– אבל קחי גם את, אֵם יקרה, אותנו כולנו, כולנו עד אחד, וקִברינו – עונה לעומתה רחל, כשפניה, פני-קאַלמיקים מכוסים בבהרות-קיץ, רועדים ורועמים משנאה, – למה פתחת פיך ותשכחי לסגרו? קחי וקִברינו – והקיץ הקץ!...

– למה את הכל? – מוחה האֵם בכובד-ראש – לוּ רק אותך האחת, ורווח לי גם אז…

– נו, אותי! אותי! – הומה הבת, חורקת שן ומכה באגרוף על לבה – קברי – אבל היאלמי הפעם! למה ילידתינו! מי ביקש זאת ממך? ההנאה שאנו נהנים מן החיים… כדאי והגון מאוד לחיות… קצתי, קמתי בחיי… נו, חדלי להתאנח ולבכות, חדלי… על יסוריה שלה היא גונחת, אם יקרה!

– אוי, לוּ הלכנו כולנו לאבדון, אבינו שבשמים!

רחל היא בעלת אופי זועף. היא צוררת את כל חברותיה בעשיית-פפירוסות: צוררת את אחותה הבכירה, החייטה, המתגוררת ביקאטרינוסלב הכרך הגדול ויודעת בוודאי מה הם חיים, לא כמוה, החיה בחשכת העיר הזאת; צוררת בייחוד את בתיה'לי הפריצה היפה-פיה, ובפיה תמיד סיפורים ארוכים, גיזמאות, עקיצות-שנאה ופרטים מבהילים, כשהיא מדברת על דבר חייה של האחרונה: "נכבדות" נפלאים ידובר בה והיא לא תאבה אלא תשמע, עשירים נודעים-לשם יבקרו בביתה לקנות את מלאכתה, "קאואלֶרים" נהדרים, שפניהם פני נוצרים ודיבורם רוסית, באים לביתה… ומה מבלה היא את ימיה בנעימים!... אמנם, אם לקנא – בה יש לקנא!...

– בת מזל… הכל תלוי במזל! – מתאנחת האם, המאזינה בעניין רב לכל העוּבדות והמעשים ולבה לא ינוח – כן, הצלחה, הצלחה לא-יהודית…

והיא מתבוננת בפני בתה המגושמים והמכוערים –

מזל… כן, שנואת-המזל היא… שנוא-המזל הוא גם ירוחם-ברוך…

כי, לכאורה, הן טיפש איננו; עם הארץ איננו; אדרבה, איש שהיה בערים גדולות, באודיסה ובברדיטשוב ובכרכי-הים, וידע במילי בעלמא ובר-אוריין קצת ומעורב בין הבריות ושופט על כל דבר ועניין בעיון ובהסברה ובהכרת ערך דעתו ו"עֵט לו בידו", ואף על-פי כן לענייני פרנסה הוא אחרון שבאחרונים. סובב הוא בשווקים וברחובות כל היום ואשמורה בלילה, עוסק הוא בשדכנות ב"גורלות", בסרסרות, בכל דבר הנכנס בגדר סחרנות – ואין מזל! –

בימות-הקיץ הוא חוכר גנים, אבל, אוי ואבוי, בל לחטוא בשפתיים – גם למשא ומתן זה אין שום הצלחה.

ובשנה הזאת, אויה, פסק גם השכר, שהיא משתכר תמיד בימים שלפני חג-הפסח מהחזקת בית-אפיה של "מצות" בשותפות עם עוד אחד – ממונו של פלוני ושכלו הוא, – כי הגביר רובמן הביא העירה מכונה לאפיה, ורבים מאלה שמכבר הימים השתכרו בזיעת אפם לצרכי הפסח מלישה, מגלגול וכו' לקחו השתא ממעות חטים…

ירוחם ברוך בכלל – צריך להודות – הוא איש, שאינו חושב עצמו לגבר לא-יצלח, אי-הצלחתו לא תכניע את רוחו. ואולם העוּבדה הזאת מחצה את לבו… הוא נדהם:

– מכונה… מכונה… זהו אסון, אסון גדול!... בכלל… חקרתיה, כן היא… מכונה… אין תחבולה…

ובכל אלה… למרות כל אלה… משונה הדבר… בלעדיו… מרגישה היא, כי בלעדיו אינה אדם כלל! גם בשעה שהיא מגלה את זכויותיה בתור אם ובעלת-הבית ומכה את הקטנים או גוערת בגדולים, גם בשבתה לאכול או בלכתה הקלויזה ביום השבת – אם ירוחם ברוך על ידה, הרי אז, רק אז, היא מרגשת אחדות, רק אז היא יודעת, כי חייה שלמים, רק אז היא – היא…

רגש אי-הרצון, שיש בו גם מעין חמלה ובוז קצת אליו, התעורר בה לפרקים בשעת דאבה, מטושטש הנהו ובדברים או במעשים לא יתגלם…

תחת זאת, בליל התקדש השבת, בשעה שהוא יושב אל השולחן אחר אכילת הדגים ומכחה לתבשיל ה"לוֹקשין", בגדו בעליון אין עליו בהאי שעתא, הירמולקה מזהירה על מצחו הרחב והנוצץ, ובהחליקו בגאון מיוחד את זקנו המגודל, האדמדם והעשוי כמין חי"ת, הוא מספר לה אגב גררא איזה דבר מעיתון עברי, שהוא משתדל מבעוד יום להשיג לכבוד שבת, או מנסה את הילדים חומש בעל פה, פרשת השבוע, או מלמד את יוסילי הקטן מלות עבריות כגון "קורקבן, גרגרת, חוטם, ספסל" וכדומה – ונרות-החֵלב של שבת דולקים בהדר ומפיצים אורה והוד – אזי היא נכנעת לגמרי, לחלוטין, לפני יקר תפארת גדולתו ונוכחת, שאשריה, שזכתה לכך…

והוא בעצמו אכן יודע ומכיר כל זאת ברור. בכל הליכותיו הוא – הבעל. הוא, אמנם, מודה בלבו, שהיא עובדת בלי חשׂך ומפרנסת אותו ואת בניו, אך את דעתו, בכל זאת, לא יבטל לעולם.

– אני דיברתי… התבינו כולכם? – שגור דיבור קשה בפיו.

בייחוד, בייחוד, התגלה אופיו זה בכל קשיותו, כשעמדה על הפרק השאלה, אם תסע מביתם בתם הבכירה. כלא הייתה אז דעתה, דעת אם מסכנה; לשווא היה גם רוב בכיה, לשווא היו כל הוכחותיה, שבאין בתה זו עמה תכרע בקרוב תחת נטל משׂאה, לשווא כל ראיותיה מפלונית ופלונית, שנשחתו שם, בערים הגדולות, ואיבדו כלה את טהרתן וצניעות מידותיהן… לשווא! הוא אטם אזנו משמוע קטנה או גדולה; הוא היה באחת:

– אני דיברתי… התבינו כולכם? שוטים גמורים, היודעים אתם מה היא עיר גדולה? ההייתם מעולם ביאֶליסאוואֶטגראד? שאלו את פי!...

– – ואיך קמו דבריה עתה!...

… אין קץ לחצאי המחשבות, אשר יעלו תמיד בלולים ומטורפים עת תשב אל המכונה ותהגה. מאה פעמים תהפוך במלה אחת ממכתביה של בתה, שנשארה בזכרונה מן הקריאה, מאה פעמים יבוא אל לבה דיבור בודד מן השמועות ודרישות-השלום, שהביאו לה אלה שבאו מהתם להכא. וההרהורים המרוסקים האלה ציפורני חתול להם והם קורעים בשר הלב ומעלים דם בעיניים הטרוטות. –

*

ואולם בנשף הזה אך החל החלה להרהר – וקול הילדה השתפך באוזניה כרעל…

– אוי, ממזרת! – ותקם ותגש אל העריסה, – ישני! ישני! אַ-אַ-אַה…

אבל הילדה לא חדלה מבכות…

לראשונה ניסתה האם לתאר באזני בתה את עַניה וצערה, ותתחנן הירגע; אחר כך החלה לדבר קשות, ותעֵד בזעף, לישון בכי טוב, ואם אין, יוּרע לה, לקטנה; לאחרונה, בראותה כי בכל אופן אין שומע לקולה, חרה לה עד מוות, ותתמלא מרירות-מצוקה, וַתַּכֶּהָ אחת ושתים…

אך כל אלה ללא הועיל.

העריסה נדחפה בחמה שפוכה: חריק-חריק-חריק…

– ישני! – אני אומרת לך, מרשעת, וָלא – אעשה בך כלה, תל-עולם… ישני! – הנשמע כדבר הזה? אַ-אַ-אַה!... הנה מצוקות נפש!...

– דומה, שהיא עוצמת עיניה… הקול ייחלש… בידו, יתברך, בוודאי יש לעשות חסד…

היא צועדת לשוב למלאכתה –

לשווא! הקטנה נעורה…

לשברון-לבה אין קצה. לה מחוור וברור, ש"המרשעת" מונעת מרגעה מנפשה בזדון, בכוונה מיוחדה להרעימה…

היא מולקת את בשר הילדה בכל כוח. הצעקה בוקעת וחודרת…

– נו, לא אוסיף, לא אוסיף… אוי, ריבונו של עולם… ישני, נשמתי, ישני, ישני, אמֵללתי, בתי הפצועה והעלובה, ישני… (היא מתחילה להתחנן ולפהק ברפיון) אוי, כוחי אין אתי… נו, מה תחפצי ממני? מה אעשה לך, בתי, ואַת חייבה בכל זה… "על חורבנה של ירושלים – – על הכותל ה-קדוש" – – אבל, הלעולם לי לעמוד פה?... מה תצעקי, מטורפת, הלא תביני, כי אין לי פנאי, כי עלי לכלות המלאכה…

אלא… הצפצוף הפולח-כליות לא ייפסק אף רגע…

בכל איבריה וגידיה משתפכת עייפות עצומה… רגליה תכרענה… בחזה – קרירות-קרירות… לבה נהפך לבשר-מת… לרגע איננה מרגשת בצעקה… קרום פרוש על הכל…

היא יושבת לעבוד. יהיה מה יהיה!...

ידיה ורגליה זריזות ומתנודדות, אך בלי כל רוח חיים מצדה… עיניה, המלאות נדודי-שינה, תחשכנה, תחשכנה… ראשה הכפיף נוטה לצדדים, מבלי שתסתכל בשום דבר…

עוברים רגעים. המכונה שורקת ומעוררתה… השריקה הנתעבת מוסכת בכל יצורי גווה רגשי איבה מהולים בשכרון… אז היא מתחילה להרגיש, שחמתה לא שככה… איזה כוח מגנטי מושכה אל העריסה ומלמדה לעשות איזה דבר… בקרבה נוזל סם-המוות… בראשה – דקירות-מחט…

גרון הילדה החולה כבר ניחר – והאם לא תתנודד ממקומה… נפשה אבדה לה… חושיה קהו… מבט עיניה שוּנה… אש-זרה תתנוסס בו, מאוּכּלת במשטמת-נקם…

רק עוד הרגשה אחת נשארה לה: אלמלי היה ה"מזיק" ברגע זה לנגד עיניה… כדג היתה קורעתו…

ופתאום… כהה אור המנורה העומדת על החלון… המ… אבטומטית היא מעלה את הפתילה – הזכוכית מתפוצצת ומתבקעת… לשון-אש קטנה רועדת ומחוללת וגוססת…

– ו"המרשעת" עודנה צועקת… –

הותרה הרצועה…

היא מתנפלת על הבריה הצנומה שבעריסה, כלביאה טורפת. –

ב

ממחרת. ליל-סיוון נפלא בכל קסמיו הרבים, אחד מאותם הלילות, הנותנים גאוּת בלב המשוררים, כי רק נשמתם היא מעולם האצילות וכי רק הם יודעים לחוש יופי ולהתענג…

משפחת הגביר מַרקוס סיגנצין לא יצאה עוד לנאות-דשא. בביתם משתה-הילולים ליום הולדת הבן הבכור, תלמיד האוניברסיטה הפֶטֶרבּוּרגית, שבא להינפש מעבודתו בירחי החופש.

על המעקה, אשל לבית-החומה המפואר, יצאו לשאוף רוח בני הגביר היחידים והיפים להלל, גיבור החגיגה ואחותו, כי עיפה נפשם במחולות.

הוא, עלם בעל קופה זקופה ורמה, עיניים יפות וגאוֹת וסנטר מגולח ועגול, צועד מלא רגשות של חשיבות ומנוחת-עונג, והיא, שושנה שאך החלה להתפתח, – משתוקקת לצהול ולבכות גם יחד…

אמנם, רבות, רבות הגידו עיניו ובת-צחוקו שלו, של ולאדימיר סוֹלוֹמוֹנוֹביץ, בנשף הזה… מה יודע הוא להביט… אמנם, אין כל ספק: הוא מעוּנה – האומלל! – בלי גבול, בלי גבול – – –

ובאמנה, מה נחמדים כל האורחים, מה נבונים ומה נעימים! גם ווֹלוֹדיה, ולאדימיר בוריסוביץ, היה הגון, לולא… אלמלא היא… פאני… העלמה לבית עגבנין…

וכרגע זכרה את אסונה – ויתכווץ לבה:

– התופרת… נבלה!... היא הבטיחה להכין… היא הרהיבה בנפשה עוז… היא…

– אמנם, – החליט הסטודנט אחרי אשר הביעה לפניו אחותו את רגשותיה – לדאבון הלב, חסר עדֶנה רגש המוסר לההמון… נניח לזה, ליזה! הביטי-נא, מה נהדר הליל…

היא נשאה מרום את עיניה הפקוחות והכחולות, ותסתכל בשמי-התכלת הטהורים והעמוקים, הזרועים ריבוֹא-ריבבות כוכבי-ספיר והמריקים יַמי-עדן על פני כל הארץ, ותתבונן לנוגה חצי הירח, הטבוע בחיוורת-כסף, ותשאף בכל מלוא חזה הצעיר והרענן את הרוח הקל והחם, המפזז בנעימות…

וכרע הצהילה את קולה הרך והעדין!... פניה הזכים והרכים מלאו הגיון עמוק… על שפתותיה שושנים ריחף צחוק עדנים…

כן, מזג האוויר משפיע עליה תמיד במידה מרובה. בליל מלא שירה כזה לא תוכל להיעצב, לא תוכל להרגיש כל רעה וכל חסר… חן-חן בעד העצה הטובה!

הוא עישן. לולא הפריעוֹ שאון המחולות אשר בחדרים העליזים מחשוב מעט, כי עתה – מי יודע… – אולי היו חולפים במוחו איזה הרהורים, אולי היה עולה בלבו אפילו זיכרון אותו רעֵ, שאיבד את עצמו לדעת בעצם ליל כזה – – ואולם הוא לא יכול להגות, ורק צחק…

וגם מפי אחותו התפרץ פתאום צחוק-הנאה חזק, בעבור כברק בזיכרונה אחת התנועות המגוחכות של העלמה פאני, אשר העידה לכל, אשר כל-כך עלולה הייתה להעיד לכל, על חוסר טעמה של הנבערה הלזו…

וכחמישה עשר רגעים רצופים הסיחה ליזה היפה את דעתה מהשמלה החדשה, שלא הוכנה ליום הכסא, ועד אשר נראה הביתה להפליא לב רואים באמנות יפה וברוח האדם העולה למעלה, שָנתה בתכיפות, כי נעים, נעים מאוד, כי נעים הטבע, כי גם תמול, גם היום – מה יפים ומה נחמדים הלילות!

ג

וכעבור זמן מועט, כששקטה השיחה המעונגה, היה איזה שאון באותו הרחוב. על יד אחד שערי החצרות עמדה אשה פרומת שמלה, ותייבב על אשר פתאום ניטלו ממנה נשמתה, חייתה ונחמתה…

– אישון עיני! למה עזבתיני? – המתה בחשאי האישה לבושת הקרעים – קחיני עמך שאולה!... מה הם חיי? למה הם? – – – בתי, בתי, אמך המרשעת… לא יכופר לי העוון… אין לי כפרה… רק יום אחד ארכה מלתה… יום תמים סבלה עינויים כאלה, ייסורים כאלה… ריבונו-של-עולם, על מה ולמה?... תינוקת בת שנה… מה חטאה ומה פשעה? על מה תייסר ככה?... עוונותיי – –

וביד אחד מִשַׁמשי החברה-קדישא, אשר עבר בשעת מעשה על פני האישה המייללת, היה סל של קש ובו גופת תינוקת מתה. –

------------

----

-

Sleepy-Eye

By Anton Chékhov

Illustrated by James Preston

NIGHT. Nursemaid Varka, aged thirteen, rocks the cradle where baby lies, and murmurs, almost inaudibly:

"Bayu, bayushki, bayu!"

"Nurse will sing a song to you."

In front of the ikon burns a green lamp; across the room from wall to wall stretches a cord on which hang baby clothes and a great pair of black trousers. On the ceiling above the lamp shines a great green spot, and the baby clothes and trousers cast long shadows on the stove, on the cradle, on Varka. When the lamp flickers, the spot and shadows move as if from a draught. It is stifling. There is a smell of soup and boots.

The child cries. It has long been hoarse and weak from crying, but still it cries, and who can say when it will be comforted? And Varka wants to sleep. Her eyelids droop, her head hangs, her neck pains her. She can hardly move her eyelids or her lips, and it seems to her that her face is sapless and petrified, and that her head has shriveled up to the size of a pinhead.

"Bayu, bayushki, bayu!" she murmurs, "Nurse is making pap for you."

In the stove chirrups a cricket. In the next room behind that door snore Varka's master and the journeyman Athanasius. The cradle creaks plaintively, Varka murmurs -- and the two sounds mingle soothingly in a lullaby sweet to the ears of those who lie in bed. But now the music is only irritating and oppressive, for it inclines to sleep, and sleep is impossible. If Varka, which God forbid, were to go to sleep, her master and mistress would beat her.

The lamp flickers. The green spot and the shadows move about, they pass into the half-open, motionless eyes of Varka, and in her half-awakened brain blend in misty images. She sees dark clouds chasing one another across the sky and crying like the child. And then a wind blows, the clouds vanish, and Varka sees a wide road covered with liquid mud; along the road stretch wagons, men with satchels on their backs crawl along, and shadows move backward and forward; on either side through the chilly, thick mist are visible hills. And suddenly the men with the satchels and the shadows collapse in the liquid mud. "Why is this?" asks Varka. "To sleep, to sleep!" comes the answer. And they sleep soundly, sleep sweetly; and on the telegraph wires perch crows, and cry like the child, and try to awaken them.

"Bayu, bayushki, bayu! Nurse will sing a song to you," murmurs Varka; and now she sees herself in a dark and stifling cabin.

On the floor lies her dead father, Yélim Stépanov. She cannot see him, but she hears him rolling from side to side, and groaning. In his own words he "has had a rupture." The pain is so intense that he cannot utter a single word, and only inhales air and emits through his lips a drumming sound.

"Bu, bu, bu, bu, bu -- "

Mother Pelageya has run to the manor house to tell the squire that Yélim is dying. She has been gone a long time. Will she ever return? Varka lies on the stove, and listens to her father's "Bu, bu, bu, bu." And then some one drives up to the cabin door. It is the doctor, sent from the manor house where he is staying as a guest. The doctor comes into the hut; in the darkness he is invisible, but Varka can hear him coughing and hear the creaking of the door.

"Bring a light!" he says.

"Bu, bu, bu," answers Yélim.

Pelageya runs to the stove and searches for a jar of matches. A minute passes in silence. The doctor dives into his pocket and lights a match himself.

"Immediately, batiushka, immediately!" cries Pelageya, running out of the cabin. In a minute she returns with a candle-end.

Yélim's cheeks are flushed, his eyes sparkle, and his look is piercing, as if he could see through the doctor and the cabin wall.

"Well, what's the matter with you?" asks the doctor, bending over him. "Ah! You have been like this long?"

"What's the matter? The time has come your honor, to die. I shall not live any longer."

"Nonsense; we'll soon cure you."

"As you will, your honor. Thank you humbly -- only we understand. If we must die, we must die."

Half an hour the doctor spends with Yélim; then he rises and says:

"I can do nothing. You must go to the hospital; there they will operate on you. You must go at once, without fail! It is late and they will all be asleep at the hospital; but never mind, I will give you a note. Do you hear?"

"Batiushka, how can he go to the hospital?" asks Pelageya. "We have no horse."

"Never mind, I will speak to the squire; he will lend you one."

The doctor leaves, the light goes out, and again Varka hears, "Bu, bu, bu." In half an hour some one drives up to the cabin. This is the cart for Yélim to go to the hospital in. Yélim gets ready and goes.

And now comes a clear and fine morning. Pelageya is not at home; she has gone to the hospital to find out how Yélim is. There is a child crying, and Varka hears some one singing with her own voice:

"Bayu, bayushki, bayu! Nurse will sing a song to you."

Pelageya returns; she crosses herself and whispers:

"Last night he was better; toward morning he gave his soul to God. Heavenly kingdom, eternal rest! They say we brought him too late; we should have done it sooner."

Varka goes into the wood and cries, and suddenly some one slaps her with such force that her head bangs against a birch tree. She lifts her head, and sees before her her master, the bootmaker.

"What are you doing, scabby?" he asks. "The child is crying and you are asleep."

He gives her a slap on the ear; and she shakes her head, rocks the cradle and murmurs her lullaby. The green spot, the shadows from the trousers and the baby clothes tremble, wink at her, and soon again possess her brain. Again she sees a road covered with liquid mud. Men, with satchels on their backs, and shadows, lie down and sleep soundly. When she looks at them Varka passionately desires to sleep; she would lie down with joy, but mother Pelageya comes along and hurries her. They are going into town to seek situations.

"Give me a kopeck for the love of Christ," says her mother to everyone she meets. "Show the pity of God, merciful gentleman!"

"Give me here the child," cries a well-known voice. "Give me the child," repeats the same voice, but this time angrily and sharply. "You are asleep, beast!"

Varka jumps up, and looking around her, remembers where she is; there is neither road, nor Pelageya, nor people, but only, standing in the middle of the room, her mistress who has come to feed the child. While the stout, broad-shouldered woman feeds and soothes the baby, Varka stands still, looks at her, and waits till she has finished.

And outside the window the air grows blue, the shadows fade and the green spot on the ceiling pales. It will soon be morning.

"Take it," says her mistress. "It is crying. The evil eye is upon it!"

Varka takes the child, lays it in the cradle, and again begins rocking. The shadows and the green spot fade away, and there is nothing now to set her brain going. But, as before, she wants to sleep, wants passionately to sleep. Varka lays her head on the edge of the cradle and rocks it with her whole body so as to drive away sleep; but her eyelids droop again, and her head is heavy.

"Varka, light the stove!" rings the voice of her master from behind the door.

That is to say, it is at last time to get up and begin the day's work. Varka leaves the cradle, and runs to the shed for wood. She is delighted. When she runs or walks she does not feel the want of sleep as badly as when she is sitting down. She brings in wood, lights the stove, and feels how her petrified face is waking up, and how her thoughts are clearing.

"Varka, get ready the samovar!" cries her mistress.

Varka cuts splinters of wood, and has hardly lighted them and laid them in the samovar when another order comes:

"Varka, clean your master's galoches!"

Varka sits on the floor, cleans the galoches, and thinks how delightful it would be to thrust her head into the big, deep galoche, and slumber in it a while. And suddenly the galoche grows, swells, and fills the whole room. Varka drops her brush, but immediately shakes her head, distends her eyes, and tries to look at things as if they had not grown and did not move in her eyes.

"Varka, wash the steps outside; the customers will be scandalized!"

Varka cleans the steps, tidies the room, and then lights another stove and runs into the shop. There is much work to be done, and not a moment free.

But nothing is so tiresome as to stand at the kitchen table and peel potatoes. Varka's head falls on the table, the potatoes glimmer in her eyes, the knife drops from her hand, and around her bustles her stout, angry mistress with sleeves tucked up, and talks so loudly that her voice rings in Varka's ears. It is torture, too, to wait at table, to wash up, and to sew. There are moments when she wishes, notwithstanding everything around her, to throw herself on the floor and sleep.

The day passes. And watching how the windows darken, Varka presses her petrified temples, and smiles, herself not knowing why. The darkness caresses her drooping eyelids, and promises a sound sleep soon. But toward evening the bootmaker's rooms are full of visitors.

"Varka, prepare the samovar!" cries her mistress.

It is a small samovar, and before the guests are tired of drinking tea, it has to be filled and heated five times. After tea, Varka stands a whole hour on one spot, looks at the guests, and waits for orders.

"Varka, run and buy three bottles of beer!"

Varka jumps from her place, and tries to run as quickly as possible so as to drive away sleep.

"Varka, go for vodka! Varka, where is the corkscrew? Varka, clean the herrings!"

At last the guests are gone; the fires are extinguished; master and mistress go to bed.

"Varka, rock the cradle!" echoes the last order.

In the stove chirrups a cricket; the green spot on the ceiling, and the shadows from the trousers and baby clothes again twinkle before Varka's half-opened eyes; they wink at her, and obscure her brain.

"Bayu, bayushki, bayu!" she murmurs, "Nurse will sing a song to you."

But the child cries and wearies itself with crying. Varka sees again the muddy road, the men with satchels, Pelageya and father Yélim. She remembers, she recognizes them all, but in her semi-slumber she cannot understand the force which binds her, hand and foot, and crushes her, and ruins her life. She looks around her, and seeks that force that she may rid herself of it. But she cannot find it. And at last, tortured, she strains all her strength and sight; she looks upward at the winking, green spot, and as she hears the cry of the baby, she finds the enemy who is crushing her heart.

The enemy is the child.

Varka laughs. She is astonished. How was it that never before could she understand such a simple thing? The green spot, the shadows and the cricket, it seems, all smile and are surprised at it.

An idea takes possession of Varka. She rises from the stool and, smiling broadly with unwinking eyes, walks up and down the room. She is delighted and touched by the thought that she will soon be delivered from the child who has bound her, hand and foot -- be delivered, and then to sleep, sleep, sleep.

And smiling and blinking, and threatening the green spot with her fingers, Varka steals to the cradle and bends over it with outspread fingers which afterward close tightly. Then, laughing with joy at the thought that now she can sleep, in a moment she sleeps as soundly as the dead child.

Rock a bye baby on the treetop,
When the wind blows the cradle will rock,
When the bough breaks the cradle will fall,
And down will come baby, cradle and all.

נדנד נדנד על ראש העץ נדנד,
תישוב לה הרוח העריסה תתנדנד,
ישבר הענף העריסה תיפול,
מטה יפלו התינוק והכל.

כדי לשמוע את השיר, לחץ על Play .

האתר נראה היטב ברזולוציה של  1024 על 768

כל  הזכויות  שמורות ליוצרים